את נורמה, אנחנו פוגשים לראשונה בפלסנסיה. גבוהה וזקופה, בחליפת שיפון לבנה וכובע קש רחב שוליים, היא מרחפת בצעדים מלאי חשיבות אל עבר המזח. אחריה, מגיח פיליפ. עגלגל וחייכני הוא פונה לעברנו, וכמתחייב בימי קורונה, משיק איתנו מרפקים בחום. "ברוכים הבאים" אנחנו מברכים אותם, והסירה המהירה יוצאת לדרך.

אני מצטרפת מדי יום לצלילות האורחים וכשאני שבה מהן, אני מרחפת. העולם התת מימי שנגלה לי במים הבליזאים מסעיר אותי. 'אילת על סטרואידים' אני מנסה להסביר לדניאל את החוויה, אבל מתקשה להעביר במילים את עוצמת גודלם של האלמוגים האופפים אותי מתחת למים. סוף השבוע מתקרב. דניאל נכבש בקסם הסיפורים השוטפים, ומחליט לפנות את היום לטובת צלילה עם קבוצת האורחים שכבר הפכו לחברים.

שבת בבוקר. שנינו מזנקים מהמיטה. חולצות האי הלבנות מוכנות על הקולב, אבל אנחנו לובשים בגדי עבודה. היום עוד ארוך, ועד שיגיעו האורחים ההכנות רבות. אני מציצה החוצה. השמים הכחולים מאתמול התחלפו בעננים קודרים, ואלו מאיימים להתפרץ בכל רגע. בדרכי למשרד אני פוגשת את דין והוא מרגיע אותי בחיוך. בסוף, הוא מבטיח, רגע לפני שיגיעו האורחים, הכל יסתדר. אני נושאת את עיני לשמיים ומתקשה להאמין.

מעלה מטה מיטלטלת ‘מיס אלה’ על הגלים בדרך לאי רנגואנה. אני מביטה מוקסמת בצבעי המים המשתנים. הכחול העמוק של מי האוקיינוס מתחלף לטורקיז בהיר. קרקע חולית מציצה מתוך המים הצלולים. עשב ים ירקרק לוחך את תחתית הסירה. מסך של מנגרובים נפתח לקראתנו ואחריו, הים הפתוח. "רנגואנה, אנחנו בדרך"