התחלנו לענות – לחברים, למשפחה, בתכתובות ובסיפורים. שוב ושוב ראינו את העיניים מתרחבות, את המבט מתעקם בחוסר אמונה, את ההתרגשות שבאה עם ההבנה שהדברים אכן קרו, ההבנה של מה שעברנו שם.
שוב ושוב חזרה האמירה – צריך לעשות מזה ספר.
וככה יצאתי למסע.
מסע שהתחיל בגוף שלישי, כי לא יכולתי לגעת בכאב והעצבים היו כל כך חשופים.
מסע שאחרי עריכה והערות של ציבור הקוראים הנפלא שלי הפך לסיפור בגוף ראשון.