בדרך לרנגואנה
מעלה מטה מיטלטלת ‘מיס אלה’ על הגלים בדרך לאי רנגואנה. אני מביטה מוקסמת בצבעי המים המשתנים. הכחול העמוק של מי האוקיינוס מתחלף לטורקיז בהיר. קרקע חולית מציצה מתוך המים הצלולים. עשב ים ירקרק לוחך את תחתית הסירה. מסך של מנגרובים נפתח לקראתנו ואחריו, הים הפתוח. "רנגואנה, אנחנו בדרך" קורא הקפטן בקשר, ומולו עונה קול במבטא בריטי כבד, "דרך צלחה. מחכים לכם בעוד שעה וחצי".
דוהרים קדימה
החודשים מאז אותו בוקר בבנימינה, עברו עלינו כמו רכבת הרים מטורפת. כבר באותו יום שלחנו תשובה מפורטת להצעה. קורות החיים שלנו התאימו במדויק לדרישות. ניסיון ניהולי, כישורים בין תרבותיים, סטטוס משפחתי הולם, והכי חשוב – תעודות צלילה. דרישה בסיסית למנהלי אי בלב הים הקאריבי.
את הראיונות צלחנו בזה אחר זה. כל שאלה שנשאלנו חשפה עוד פן של החיים על האי המרוחק. כל תשובה שענינו, עשתה את המירב כדי לשכנע איך נתמודד עם האתגרים שבדרך. עם הזמן והראיונות המתמשכים, גדלו גם הספקות שכרסמו בנו. אלא שהיציאה לאי נראתה חלומית ובלתי מציאותית, ואנחנו המשכנו לדהור קדימה.
התקבלנו... עכשיו מה?
ההודעה על קבלת התפקיד הגיעה אלינו בזום, באמצע השני מבין הסגרים ששטפו את הארץ. עם בקבוק יין חגגנו את המאורע שבשלב זה נראה כל כך לא מציאותי. בליז חזרה והאריכה את הסגר שהוטל על תושביה, ובישראל שותק שדה התעופה לנכנסים וליוצאים מהארץ.
בינתיים, התקרב לסיומו חוזה השכירות שהחזיק אותנו בבית היפה בבנימינה, ואנחנו, מתוך אופטימיות זהירה החלטנו שלא להאריך אותו. במקום זאת, ניצלנו את הזמן העומד מלכת כדי לפצוח במכירת חיסול של כל מה שהגדיר אותנו כמשפחה ובית בישראל.
רק שנתיים קודם לכן הגענו לארץ עם מכולה עצומה, מלאה כל טוב. והפעם, כשהזדכינו על המפתחות לביתנו, נותרו עמנו רק עשרים ארגזים לאחסון וחמש מזוודות. בתוכן, כל עולמנו.
ובינתיים בבליז
ספטבר 2020. על הפודיום בבליז עומד ראש הממשלה ומשחרר את ההודעה על פתיחת שדה התעופה לתיירים. הקהל המפוזר היטב, כיאה לדרישות המגיפה המשתוללת, אינו ממתין לשמוע את רשימת המגבלות המוטלות על הנכנסים למדינה. הרעב, תחושת המחנק ברחובות, הואקום שנוצר בהעדר התיירים, כל אלה מהדהדים ברעם התשואות המלוות את בשורת ההקלה. רק רעיית ראש הממשלה, העומדת לצידו, יודעת עד כמה כבד ליבו, כשהוא נושא את המילים המבשרות.