Belize

פרק שני

בליז תחת מגיפה

בליז מתעוררת לעוד יום של סגר הרמטי. מגיפת הקורונה משתוללת. הרחובות ריקים. דלתות החנויות ובתי העסק מוגפות. בתי הספר סגורים כבר כמעט שנה. פה ושם נשמעות צהלות צחוק של ילד שפרץ החוצה מביתו, ולרגע יצא לחצר. גם אלה נבלעות במהרה בבית הסגור. איש לא ייקח כאן את הסיכון שבפגישה בין ילדים ממשפחות שונות. המגיפה בשיאה.

מדינה צעירה לחופי הים הקאריבי, בלב אמריקה המרכזית. רק ארבעים שנה מאז שזכתה בעצמאות, והיא עדיין מתקשה להתמודד עם השחיתות העמוקה שהותירו בה שנים ארוכות תחת השלטון האנגלי. מערכת הבריאות מקרטעת, והמגיפה העולמית זורעת פחד בקרב התושבים. אלה יודעים, כי בהעדר מכונות הנשמה ראויות, תוצאות ההדבקות במחלה עלולות להיות הרסניות.

 

מי זאת בליז?

ממסך המחשב בבנימינה, אני נעזרת בדר' גוגל. מנסה ללמוד כל פרט אפשרי על המדינה שבקרוב תהפוך לנו לבית. רק ארבע מאות אלף תושבים, אני קוראת, אבל אלה משתייכים למגוון אדיר של תרבויות. אנשי המאיה, בעלי הבית הקדומים ששלטו כאן לפני אלפי שנה. הקריאולים, צאצאי העבדים האפריקאים שהגיעו עוד במאה ה-19, אנשי הגריפונה העליזים מהאיים הסובבים את בליז, המנוניטים הגרמנים, והמסטיצוס – בני תערובת ההופכים לרוב באוכלוסיה המגוונת. כרגע, השמות נשמעים מוזרים. בקרוב, הם ילבשו פנים ודמויות, ואופי שטיפוסי לתרבות, אבל גם לאדם הנושא אותו.

כיום, גוגל ממשיך ומספר לי, התיירות בבליז היא עמוד התווך של כלכלת המדינה. שילוב מנצח של אוצרות טבע, איים קסומים וג'ונגלים עבותים. כל אלה לצד האנגלית, השפה הרשמית, הופכים את בליז לגן עדן לתיירים אמריקאים.

כשאני מגיעה אל תיאור אניות הקרוז העצומות המגיעות מדי יום אל חופי המדינה, אני מפסיקה לקרוא. גוגל, כבר לא מעודכן. כיום, אני יודעת, סגורים שעריה של בליז הרמטית. אין יוצא ואין בא. החלטה שלקחה הממשלה, מתוך ההבנה שאין ביכולתה של מערכת הבריאות הרעועה להוסיף ולעמוד בהדבקה ממקור חיצוני.

רק כשנגיע לבליז, נבין את מימדי ההרס שזרעה המגיפה במרקם העדין של חיי היומיום. חנויות מוגפות, מסעדות שסגרו את שעריהן, אתרי תיירות שלא יפתחו עוד. חצי שנה בלב הג'ונגל או על חוף הים כירסמו בתשתיות, ולא נראה איך יקומו אלה ויפרחו שוב בעתיד.

על האי ברנגואנה

בבקתת כלונסאות בלב הים יושב טאקו הזקן וצופה אל האי רנגואנה. פניו הכהות חרושות קמטים. עיניו, חריצים. הים הוא לו בית מיום היוולדו, והוא בן בלי גיל. את הבקתה, בה הוא מעביר את ימיו, הקימו אבות אבותיו הדייגים, ונדמה שהוא משגיח על האי מיום היוסדו.

שבעה חודשי מגיפה, והאי סגור. טאקו צופה בסבל העובדים התלויים בתיירים לפרנסתם. הוא עוצם את עיניו. שפת הקדמונים הנשכחת פולחת את שפתיו, וטאקו משחרר אל הגלים תפילה.

 

ההצגה מתחילה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *