את נורמה, אנחנו פוגשים לראשונה בפלסנסיה. גבוהה וזקופה, בחליפת שיפון לבנה וכובע קש רחב שוליים, היא מרחפת בצעדים מלאי חשיבות אל עבר המזח. אחריה, מגיח פיליפ. עגלגל וחייכני הוא פונה לעברנו, וכמתחייב בימי קורונה, משיק איתנו מרפקים בחום. "ברוכים הבאים" אנחנו מברכים אותם, והסירה המהירה יוצאת לדרך.
אני מצטרפת מדי יום לצלילות האורחים וכשאני שבה מהן, אני מרחפת. העולם התת מימי שנגלה לי במים הבליזאים מסעיר אותי. 'אילת על סטרואידים' אני מנסה להסביר לדניאל את החוויה, אבל מתקשה להעביר במילים את עוצמת גודלם של האלמוגים האופפים אותי מתחת למים. סוף השבוע מתקרב. דניאל נכבש בקסם הסיפורים השוטפים, ומחליט לפנות את היום לטובת צלילה עם קבוצת האורחים שכבר הפכו לחברים.
שבת בבוקר. שנינו מזנקים מהמיטה. חולצות האי הלבנות מוכנות על הקולב, אבל אנחנו לובשים בגדי עבודה. היום עוד ארוך, ועד שיגיעו האורחים ההכנות רבות. אני מציצה החוצה. השמים הכחולים מאתמול התחלפו בעננים קודרים, ואלו מאיימים להתפרץ בכל רגע. בדרכי למשרד אני פוגשת את דין והוא מרגיע אותי בחיוך. בסוף, הוא מבטיח, רגע לפני שיגיעו האורחים, הכל יסתדר. אני נושאת את עיני לשמיים ומתקשה להאמין.
חדר האוכל כבר מלא בעובדים מצפים. הסירה שהחזירה את הדירקטורים לפלסנסיה הביאה איתה את הצוות כולו לתדרוך קורונה. אז עוד לא ידענו, אבל לאורך כל שהותנו ברנגואנה, לא נזכה שוב לראות הרכב מלא כל כך של אנשי האי.
"אתם רושמים?" שון שואל, ושנינו ממלאים פנקסים במידע החשוב שהוא מספק לנו. מאוחר יותר, בוילה המפנקת על חוף הים, אעבור שוב על הפנקס שמילאתי. "אף פעם לא חשבתי שניהול אי זה דבר כל כך מורכב" אציין ודניאל יחייך בהסכמה.
דבי, עושה את דרכה חזרה אל המשרד. לפני עשר שנים הגיעה לרנגואנה בעקבות האהבה. נערה בריטית צעירה שהתגלגלה אל בליז למשימת חקר תת מימי. חודשי ההתנדבות הראשונים היו לשנים כשהתאהבה בדייג בליזאי יפה תואר.
אני מדלגת אל הרציף. רועה גרמנית גדולה מזנקת עלי בליקוקים נלהבים ואני רוכנת אליה. הקרקע נדמית מתנדנדת. הגלים שהביאו אותנו אל האי עדיין משפיעים על האיזון הפנימי, ושנינו מהדסים כמו שיכורים אחרי דבי.
על הסירה המתקדמת אל האי אני נזכרת בחיבוק המשפחתי האחרון שלנו. טל בדרכה לשיקגו, דור, בדרכו לבסיס בפאתי רמאללה, אנחנו בדרך לבליז. פרידות קשות.
מעלה מטה מיטלטלת ‘מיס אלה’ על הגלים בדרך לאי רנגואנה. אני מביטה מוקסמת בצבעי המים המשתנים. הכחול העמוק של מי האוקיינוס מתחלף לטורקיז בהיר. קרקע חולית מציצה מתוך המים הצלולים. עשב ים ירקרק לוחך את תחתית הסירה. מסך של מנגרובים נפתח לקראתנו ואחריו, הים הפתוח. "רנגואנה, אנחנו בדרך"
בליז מתעוררת לעוד יום של סגר הרמטי. מגיפת הקורונה משתוללת. הרחובות ריקים. דלתות החנויות ובתי העסק מוגפות. בתי הספר סגורים כבר כמעט שנה. פה ושם נשמעות צהלות צחוק של ילד שפרץ החוצה מביתו, ולרגע יצא לחצר. גם אלה נבלעות במהרה בבית הסגור. איש לא ייקח כאן את הסיכון שבפגישה בין ילדים ממשפחות שונות. המגיפה בשיאה.
בוקר בבנימינה. המטבח שטוף באור זהוב ואנחנו, זה מול זה. בחוץ מרימה מגיפת הקורונה את ראשה. שולחת אותנו לעבודה מהבית. משני צידי השולחן, אנחנו קבורים עמוק בתוך המחשבים הניידים. קרובים כל כך, וכל כך רחוקים.