פרק שלושה עשר

ערב על הרציף. אני בחליפת צלילה, מחכה עם האורחים למיגל. ברגע האחרון אני מזהה את דניאל מרחוק. אחרי כל כך הרבה פעמים בהם הבטיח שיצטרף ולא הגיע הפסקתי לצפות, אבל הפעם הוא הפתיע, ועכשיו הוא עושה דרכו אל המזח. מיגל כבר הכין את הציוד, ולדניאל נשאר רק לקפוץ לסירה ולצאת איתנו לדרך.

הסירה מפלחת את המים השקטים. פס לבן נמתח מאחורינו בלב הים השחור. בשמים, ירח מלא מסמן לנו נתיב זוהר. המנוע מטרטר וקבוצת הצוללנים דוממת. רוח קרירה וכל אחד מתכנס במושבו. כשהסירה עוצרת, אופפת אותנו דממת הלילה. מיגל מתאר את התכנית. "נרד לאורך חבל העגינה" הוא מסביר "ונצא לצלילה מסביבו. על החבל קשור פנס מהבהב ועוד אחד כמותו יהיה קשור על גב המיכל שלי. תוכלו לעקוב אחרי או לשוטט מסביב לחבל העגינה. הפנס המהבהב יסמן לכם את הדרך חזרה. כעבור 45 דקות אכה על מיכל האויר שלי וזה יהיה הסימן עבורכם להתכנס סביב החבל. נעלה לעצירת הבטיחות ואז נצא ביחד".

הקבוצה מתיישבת לאורך דפנות הסירה. זוג אורחים מכל צד. אנחנו, מופרדים לשם האיזון, לשני צדדים שונים. מצידה השני של הסירה אני מביטה אל דניאל. על פניו נרשם היום האינטנסיבי שעבר עליו. הריצה אל מרכז הצלילה, ההתארגנות המהירה על ציוד, מחשב הצלילה החדש והלא מוכר, הירידה לצלילת לילה בפעם הראשונה במים הקאריביים. הלא נודע שמחכה לו במים האפלים נרשם בתנועותיו החדות, ואני מרגישה היטב את החשש שאופף אותו. אבל דניאל מכונס בעצמו, ומיגל, העובר בינינו ומוודא את מוכנות הצוללנים, מכריז כבר על הזוגות היורדים למים. אחד אחרי השני אנחנו מתגלגלים מדופן הסירה לאחור, ומתחילים בירידה אל העומק.