פרק שני

ממסך המחשב בבנימינה, אני נעזרת בדר' גוגל. מנסה ללמוד כל פרט אפשרי על המדינה שבקרוב תהפוך לנו לבית. רק ארבע מאות אלף תושבים, אני קוראת, אבל אלה משתייכים למגוון אדיר של תרבויות. אנשי המאיה, בעלי הבית הקדומים ששלטו כאן לפני אלפי שנה. הקריאולים, צאצאי העבדים האפריקאים שהגיעו עוד במאה ה-19, אנשי הגריפונה העליזים מהאיים הסובבים את בליז, המנוניטים הגרמנים, והמסטיצוס – בני תערובת ההופכים לרוב באוכלוסיה המגוונת. כרגע, השמות נשמעים מוזרים. בקרוב, הם ילבשו פנים ודמויות, ואופי שטיפוסי לתרבות, אבל גם לאדם הנושא אותו.

כיום, גוגל ממשיך ומספר לי, התיירות בבליז היא עמוד התווך של כלכלת המדינה. שילוב מנצח של אוצרות טבע, איים קסומים וג'ונגלים עבותים. כל אלה לצד האנגלית, השפה הרשמית, הופכים את בליז לגן עדן לתיירים אמריקאים.

כשאני מגיעה אל תיאור אניות הקרוז העצומות המגיעות מדי יום אל חופי המדינה, אני מפסיקה לקרוא. גוגל, כבר לא מעודכן. כיום, אני יודעת, סגורים שעריה של בליז הרמטית. אין יוצא ואין בא. החלטה שלקחה הממשלה, מתוך ההבנה שאין ביכולתה של מערכת הבריאות הרעועה להוסיף ולעמוד בהדבקה ממקור חיצוני.

רק כשנגיע לבליז, נבין את מימדי ההרס שזרעה המגיפה במרקם העדין של חיי היומיום. חנויות מוגפות, מסעדות שסגרו את שעריהן, אתרי תיירות שלא יפתחו עוד. חצי שנה בלב הג'ונגל או על חוף הים כירסמו בתשתיות, ולא נראה איך יקומו אלה ויפרחו שוב בעתיד.