דרוש זוג מנהל
בוקר בבנימינה. המטבח שטוף באור זהוב ואנחנו, זה מול זה. בחוץ מרימה מגיפת הקורונה את ראשה. שולחת אותנו לעבודה מהבית. משני צידי השולחן, אנחנו קבורים עמוק בתוך המחשבים הניידים. קרובים כל כך, וכל כך רחוקים.
שריקה של רכבת חולפת. מולי, עוד אימייל זועף מלקוח חסר סבלנות. שוב אני מסבירה באריכות על מכולות שמתעכבות, על בדיקות מכס בנמל, על התייקרות השילוח, כשלפתע דניאל מזקף. אני מביטה אליו והוא מסובב אלי את מסך המחשב.
"דרוש זוג מנהל" מסתמנות המילים על המסך, ואני מביטה אל דניאל בשאלה. בעיניים שלו אני מזהה ניצוץ הרפתקני נשכח. ברגע הוא מדליק בי התרגשות שכמעט ושכחתי בשנתיים האחרונות.
מקורקעים וחולמים
מאז חזרנו מההרפתקה האחרונה בהונג קונג, שקענו שנינו בשגרת חיים תובענית. שעות עבודה ארוכות, בית יפה עם תיחזוק בלתי פוסק, ילדים, שמתמודדים גם הם עם חזרה לא פשוטה.
ומעל כל זה הקורונה. מגיפה מוזרה שעצרה באחת את העולם כולו. מקרקעת ברגע גם את דניאל. נוסע מתמיד, שהיה רגיל לתור את העולם בנסיעות אקזוטיות, ועכשיו מסתובב בין קירות הבית כמו אריה בסוגר. עד לפני רגע הוא נראה כבוי ושקוע בביצת היומיום, ופתאום, משהו בו נדלק. דניאל שולח אלי חיוך של ציפייה ואני חוזרת לקרוא.
"למשרת ניהול אי בבליז, דרוש זוג ללא ילדים". אני עוצרת. שנים של רילוקיישנים מסביב לעולם ו'בליז' לא באמת מפחידה אותי. אבל 'ללא ילדים' – זה חדש. עשרים השנים האחרונות עברו עלינו בתנועה מתמדת מסביב לעולם. ארה"ב, אוסטרליה, סינגפור, הונג קונג, בכולן התגוררנו עם שני הילדים כמשפחה מנוודת. אלא שעכשיו המצב השתנה.
אולי הגיע הרגע?
על מסך המחשב רץ עכשיו שומר המסך. מזכיר לי בתמונות רגעי חיים מהשנה האחרונה. דור מתגייס ומסיים קורס מולדת. היום הראשון בקורס תאום וקישור, והנה הוא כבר חייל גאה בסיור ראשון בגזרת רמאללה. התמונות של טל גם הן משתלבות ברצף. מופע סיום במגמת תיאטרון, הכנות לנשף סיום בית הספר, ואז סמינר מרגש בירושלים, רגע אחרי שהתקבלה לשנת שירות בשיקגו, אליה תצא בקרוב.
הקן מתרוקן, אני יודעת, ופתאום סטטוס 'ללא ילדים' נשמע הגדרה נכונה לשנינו. בזיכרון, עולות תמונות מחופשה רחוקה באיים המלדיבים. לפני שבע שנים חלמנו שם לראשונה הרפתקה שכזו, ועכשיו היא נפרשת מול עיני. 'כשנהיה גדולים' אמרנו תמיד, ואולי הגיע הרגע?
הבטן מתהפכת מהתרגשות. אני משיבה את עיני למודעה על המסך, וממשיכה לקרוא.